<h1>ראב"ן שו"ת סימן נ"ג</h1>
<h2>דף לט.</h2>
הקשה לי חתני ר' שמואל הא דמייתינן בפרק שני דמנחות [ט"ו:] מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים וכו' ומשני עלה קנבוס ולוף אסרה תורה שאר מינין מדרבנן אסורין וכו', דמשמע דשאר מינין אין כלאים בכרם מדאורייתא אלא קנבוס ולוף, והתנן [כלאים פ"ז מ"ד] המסכך גפנו על גבי תבואת חבירו הרי זה קידש וכו', ותניא [ברכות כ"ב.] ר' יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן וכו', ותנן נמי [כלאים פ"ה מ"ה] הנוטע ירק בכרם הרי זה קידש, אלמא שאר מינים נמי כלאים בכרם. ותו מ"ש הכא דלא קנסו ההוא דלא עביד איסורא והתירו את הגפנים, ומאי שנא המסכך דאסרו את התבואה הא לא עבד איהו איסורא. ואם תאמר הא מחייב המסכך באחריות התבואה ואין כאן קנס לבעל התבואה, א"כ התם נמי ליתסרו הגפנים וליחייבו לזורע (כאחד) [באחריות]. ובינותי בספרים ועיינתי במשנת כלאים ובתוספתא [סוף פ"ג] ומצאתי כי מיני זרעים אינן אסורין בכרם זולתי קנבוס ולוף. קנבוס הוא מין תבלין כמין כמון ושבת שממתקין בהן את הקדירה, ולוף הוא מין ירק כמו סילקא ועליו רחבים בערוך. וכלאים הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא ואפרש דבר דבור על אופניו וממילא תרוח שמעתא. כתב [ויקרא י"ט] שדך לא תזרע כלאים, וכלאים משמע אפילו ב' מינין חיטין כגון שחמתות ולבנות או חיטין וזונין שהוא מין חיטין או שעורין ושיבולת שועל שהוא מין שעורין, אלא נלמד מבגד כלאים שעטנז [שם] דמפורש [דברים כ"ב] ב' מינין צמר ופשתים אף הכא דכתב כלאים ב' מינין הוא. והיינו דתנן [כלאים פ"א] הזורע חיטה ושעורה כאחת הרי זה כלאים, והוא הדין לכל (ביה) תרי מינין, ולוקה על זריעתן משום לא תזרע כלאים. וכן אם עלו מאיליהן וקיימן כגון שניכשן לוקה משום שדך לא תזרע כלאים כלומר לא תקיים כלאים, דתנן [מכות כ"א:] המחפה והמנכש בכלאים לוקה. אבל אם זרע חיטה בשדה ואחר כך זרע שעורים עליו אינו חייב כלום משום זורע כלאים עד שיחפה עליו, דמשנתערבו בארץ והוו כלאים חופה עליהן ואז חייב משום מחפה בכלאים, והיינו דתנן [כלאים פ"ב] היתה שדהו זרועה חיטין וביקש לזורעה (חיטין) [שעורים] לא [י]אמר אזרע אחר כך אופיך אלא הופיך ואחר כך יזרע, ופירוש שאם היה זורע קודם הפיכה היו החיטין והשעורין מתערבין וכשהופך הארץ עליהן ומכסן היה מחפה בכלאים ולוקה אלא הופך ומחפה את החיטה תחילה ואחר כך יזרע השעורין ואין כאן כלאי זריעה, ולכשיגדלו יעקור החיטין, ואם אינו עוקרן לוקה לר' עקיבא דאמר המקיים בכלאים לוקה [מכות שם]. ואע"פ שהוא לוקה משום זורע ומחפה ומקיים אין התבואה נאסרת אפילו באכילה, והיינו דתנן [כלאים רפ"ח] כלאי זרעים אסורה מליזרע ומלקיים ומותרין באכילה, ופירוש בחולין בפרק כל הבשר [קי"ד:] דאמר התם לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל אין לי אלא באכילה בהנאה מניין (ת"ל) כדר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכל ולא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע, ופריך עלה כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא, ומשני מדגלי רחמנא גבי כלאי הכרם פן תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרו, ומקשי עלה ומפרק עד שמעמיד דכלאי זרעים מותרין באכילה. והיינו דאמרינן בשילהי פרק קמא דקידושין [ל"ט.] רב יוסף מערב ביזרני וזרע בחוץ לארץ במפולת יד כגון חיטה ושעורה (במפולת יד) או שאר מינין, א"ל אביי והתנן והכלאים מדברי סופרים (בכלאי'), א"ל לא קשיא הא דתנן הכלאים מדברי סופרים מיירי בכלאי הכרם דחמורי בארץ מן התורה דאסורי באכילה ובהנאה אבל כלאי זרעים דלאו אסורי בארץ דאורייתא לא גזרינן עלייהו בחוצה לארץ. ובכלאי הכרם כתב [דברים כ"ב] לא תזרע כרמך כלאים ולא כתיב בכרמך כלאים, משמע לא תזרע כרמך עם כלאים כלומר עם ב' מינין דהיינו חיטה ושעורה או ב' מינין אחרים עם החרצן. וכן מצאתי בכלאי[ם] (ירושלים) [ירושלמי פ"ח ה"א] לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע ב' מינין וכרם דברי ר' יאשיה, והיינו דאמר תלמוד שלנו [שם ובחולין קל"ו:] קיימא לן כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חיטה ושעורה וכו', ור' יונתן פליג עליה ואמר אפי' מין אחד עם החרצן, [ו]בירושלמי מפרש טעמא. ולתרויהו במפולת [יד] הזורע לוקה דקא עבר על לא תזרע ואפילו לא השרישו, ואע"ג דלא נאסרו משום כלאים אלא בהשרשה כדאמרינן בפרק כל הבשר [קט"ז.] מה לכלאי הכרם שכן לא היה להם שעת הכושר דקס"ד דמיד כשזרען בארץ נאסרו משום לא תאכל כל שתיעבתי לך, ומשני זאת אומרת כלאי הכרם מעיקרן נאסרין כשעושין עיקר בארץ שנשרשין והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה. ובהשרשה נאסרו חיטה ושעורה בין באכילה בין בהנאה, והגפנים באכילה אבל לא בהנאה עד שיעשו כפול, באכילה דכתב לא תאכל כל תועבה כדפרישית לעיל דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, וכיון דפרט איסור הנאה אינו אלא השרשה דכתיב פן תקדש הזרע אשר תזרע דהיינו בהשרשה כדנפרש לקמן, באכילה נמי אינו נאסר אלא בהשרשה, ובין לר' יאשיה ובין לר' יונתן דוקא דאינו חייב על הזריעה מלקות אלא בכי האי גוונא לר' יאשיה בג' מינין ולר' יונתן אפילו ב' מינין אבל כלאים ליהוו כשישרשו. ואם זרע ב' מינין לר' יאשיה או אם עלו מאיליהן תרווייהו נאסרו אם אינו עוקרן, דתניא [ע"ז ס"ד.] אין לי אלא זורע מקיים מניין ת"ל כרם לא כלאים, וכיון דאמרינן דלר' יאשיה נמי הוי כלאים בזרען בכרם, איתרצו כולהו מתנייתא נמי אליביה. ומיהו מזריעה נשמע על המקיים דמדלא לקי על הזריעה לר' יאשיה על הב' מינין אלא בג', על הקיום נמי לא לקי אלא בג' מינין כגון אם זרע ב' מינין בכרם וחיפה עליהם דתנן המחפה והמנכש בכלאים לוקה דהיינו קיומו שמחפה עליו בקרקע או אם עלו ב' מינין בכרם וניכשן היינו קיומו ולקי, ולר' יונתן אפילו מקיים מין אחד בכרם לקי דהא מקרא דילפי טעמא לזריעה ילפי נמי לקיום, וכי היכי דאמר לא תזרע עם כרמך כלאים הכי נמי אמרינן לא (ת)תקיים עם כרמך כלאים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והיינו דאמרינן בשילהי פרק קמא דקידושין [שם] רב נחמן ורב ענן הוו אזלי באורחא חזו לההוא גברא דהוה זרע בי גופני ומין אחד היה זורע, א"ל רב ענן לרב נחמן ניתי מר נשמתיה דנהי דלא מיחייב אזריעה דליכא מפולת יד משום מקיים בכלאים איכא שהוא מחפה הזריעה כדרך כל הזורעים והיה סבור רב ענן שהלכה כר' יונתן דמחמיר, א"ל רב נחמן לא צהריתו דהא קיימא לן כר' יאשיה כדאמר בפרק ראשית הגז [חולין קל"ו:] האידנא נהוג עלמא להקל כתלתא סבי וכו', וכי היכי דלא מחייב על הזריעה אלא בג' מינין, על החיפוי דהוא קיום לא מחייב נמי אלא בג' מינין (על חיפוי), וכיון דבארץ לא מחייב ב[חוץ ל]ארץ לא גזרו עליו. ומיהו כשהשרישו הזרע נאסרו והוי כלאים, ואיהו לא עביד השתא איסורא דנשמתיה. וכיון דאמרינן אע"ג דלא זרע במפולת יד הוי כלאים בהשרשן ובגידולן, היינו דתנן המסכך גפנו על גבי תבואת חבירו הרי זה קידש וכו', ותנן נמי הכי [כלאים פ"ז מ"ח] המעביר עציץ נקוב בכרם מקדש, וטעמא דכולהו כדפריש רבא בפרק כל הבשר [קט"ז.] ובפסחים בפרק שני [כ"ה.] פן תקדש המלאה הזרע וכו' והמלאה משמע דאינה מתקדשת אלא במילאוי ותוספת וכתב הזרע אשר תזרע דמשמע בהשרשה, כדאמרינן במנחות בפרק ר' ישמעאל [ע"א.] מניין לעומר שמתיר (כל) בהשרשה שנאמר אשר תזרע בשדה משעה שנשרש בשדה. הא כיצד זרוע מעיקרו בין שנזרעה הזריעה עם החרצן ובין שנטע הכרם ואחר כך זורע אוסר בהשרשה ונקדש, זרוע ובא כגון מסכך גפנו על גבי תבואה ועציץ נקוב הוסיף אין לא הוסיף לא. וכולהו הוי איסור כלאים דאורייתא דהא מקראי נפקי, והיינו דתנן [רפ"ח דכלאים] כלאי הכרם אסור מליזרע ומלקיים ואסור בהנאה, מליזרע לר' יאשיה כדאית ליה ג' מינין ולר' יונתן כדאית ליה ב' מינין, לקיים על ידי חיפוי וניכוש כדפרישית, ואסור בהנאה דכתב פן תקדש פן תוקד אש דלשריפה אזלי. ואיסור הנאתן כי הא דתניא [כלאים פ"ז] מאימתי התבואה מתקדשת משתשרש וענבים משיעשו כפול הלבן דהיינו בוסר, ונראה לי טעם דבתבואה כתב הזרע ואמרינן דהיינו בהשרשה ובגפנים כתב ותבואת הכרם דהיינו פרי הכרם וכפירושי מצאתי בירושלמי [כלאים פ"ז ה"ה]. וסיכוך הגפן והעברת עציץ אינו אוסר בלא תוספת, דתנן [כלאים שם] תבואה שיבשה וענבים שבישלו כל צורכן אינן מתקדשין וכדרבא דאמר הוסיף אין לא הוסיף לא. וכל מין שזורעין ממנו שדה או מקיימין ממנו שדה הוי כלאי הכרם דאורייתא, וירק זורעין ממנו שדה והוי כלאים בכרם דתנן במשנת כלאים [פ"ה מ"ה] הנוטע ירק בכרם הרי זה מקדש, ובשילהי (פיאה) [ערלה סוף פ"ג] תנן ומייתי לה בשילהי פ"ק דקידושין [ל"ח:] כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ ישראל אסור וכו', אבל מיני זרעים תנן במשנת כלאים [סוף פ"ה] דאינן כלאים בכרם, ובמיני זרעים דאין זורעין [ו]מקיימין מהן שדות (לכרם) דתנן [שם] המקיים קוצים בכרם ר' אליעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש אלא בדבר שכמוהו מקיימין, ואמרינן בבבא בתרא בפרק מי שמת [קנ"ו:] דטעמא דר' אליעזר שכן בערבייא מקיימין קוצים שדות לגמליהם, ורבנן דערביא רובא דעלמא בתמיה מקום שמקיימין אותן אסורין מקום שאין מקיימין אותו מותרין, אלמא בקיום תליא מילתא, הילכך כל מין שזורעין ומקיימין שדה ממנו הוי כלאים וכל מין שאין זורעין ומקיימין ממנו שדה לא הוי כלאים דאורייתא אלא דרבנן. וקנבוס אע"פ שהוא מין זרע תנן התם דהוי כלאים, דתנן [שם] הקנבוס ר' טרפון אומר אינו כלאים וחכמים אומרים כלאים. ונראה לי הטעם דלרבי טרפון אין מקיימין ממנו שדות ולחכמים מקיימין, וראייה לדבריי מדתנן במשנת כלאים [פ"ב מ"ג] היתה שדהו זרועה חיטין וביקש לזורעה שעורין ותנן בהדה היתה שדהו נטועה וביקש לזורעה ותנן גבייהו היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף לא יביא זרע אחר לשם, שמע מינה דדרך קנבוס ולוף ליזרע מהן שדות אע"פ שהן מיני זרעים. הנה חקרנו ומצאנו שכל דבר שמקיימין ממנו שדה אם נזרע בכרם הוי כלאים דאורייתא ואפילו קנבוס ולוף, ונראה לי הטעם דיליף כלאים כלאים משדך לא תזרע כלאים דדבר הנזרע (בכרם) [בשדה] הוי כלאים בכרם.
ואחרי שביארתי את העיקר ממילא נתרווחא הקושיא והשמועה, מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר, אחד ממיני זרעים שאינן כלאים בכרם דאורייתא זרעה כגון בקוצים או אירוס או קיסום או שושנת המלך וזולתם דמפרש התם שאינן כלאים מדאורייתא, וקא סלקא דעתיה דהאי מקשה דזרעים שהן כלאים דאורייתא הוו, ואסרו את הזרעים בהנאה כדין כלאים דאורייתא שהתבואה נאסרת מהשדה והיא נשרשת בכרם, והתירו את הגפנים בהנאה כדינא דאורייתא שהגפנים אין מתקדשים אלא בוסר וזה סמדר היה, וכיון שהגפנים אינן מתקדשין לימא קל וחומר הוא ומה הגפנים שאוסרים את התבואה בהנאה אינם נאסרים בהנאה, התבואה שבאת לאסור את הגפן ולא אסרה אינו דין שלא תאסר היא עצמה ומדאסורה ש"מ דלא אמרינן קל וחומר כי האי גוונא, ומשני התם קנבוס ולוף אסרה תורה כלומר התם במיני זרעים זרעה שלא אסרה מהם תורה אלא קנבוס ולוף בכרם ושאר מיני זרעים אינן אסורין אלא מדרבנן, ואי זרעה בקנבוס ולוף אמרינן קל וחומר אבל בזרעים דאינן כלאים אלא מדרבנן לא אמרינן קל וחומר דאין כאן לא אוסר ולא נאסר דתרווייהו מותרין מדאורייתא אלא קנסא דרבנן דקנסו ואסרו שלא לזרוע את אילו זרעים בכרם משום גדר לכלאים דאורייתא, ואת שעבר על דבריהם קנסו ואסרו את התבואה שלו ואת שלא עבר על דבריהם דהוא בעל הכרם דלא עבד כלום למה יקנסו וכיון דאין כאן אלא קנסא ליכא למימר קל וחומר, אבל אם זרעה קנבוס ולוף או בתבואה או בירק שהן כלאים דאורייתא ואוסרין זה את זה מדאורייתא אימא לך דאמרינן קל וחומר. והמסכך גפנו על גבי תבואת חבירו, והוסיפה והוי כלאים דאורייתא והענבים אחרי שנעשו בוסר כדאמרינן לעיל מתקדש המלאה הילכך קידש ושניהם אסורים כיון דנאסרו הגפנים נאסרת גם התבואה דהנאסר אוסר, וחייב באחריותו, קנסא בהגוזל (בתרא). אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מצאתי בירושלמי [שם] דפליגו בה ר' יוחנן ור' אלעזר ר' יוחנן אמר הכל מודין בענבים שהן אסורין, כלומר אע"ג דאמרי ר' יוסי ור' שמעון אין אדם אוסר וכו' ולא נאסרת התבואה, מודין דהענבים נאסרו ולא אמרינן קל וחומר ומה התבואה האוסרת את הענבים אינה נאסרת, הענבים שבאו לאסור את התבואה ולא אסרו אינו דין שלא יתאסרו אלא האסור אסור והמותר מותר, וא"ל ר' אלעזר האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר כלומר אמרינן קל וחומר התבואה האוסרת הגפנים אינה נאסרת אליבא דר' יוסי ור' שמעון והענבים שאינם אוסרים את התבואה דקאמרי ומותרין אינו דין שלא יהא הענבים נאסרים בתמיה אלא ודאי כיון דאין הענבים אוסרים אינן נאסרים, ואמר התם מה פליגין במסכך גפנו על גבי תבואת חבירו אבל מסכך גפן חבירו על גבי תבואה שלו כולי עלמא מודו שהאוסר נאסר, כלומר עד כאן לא פליג ר' אלעזר התם אלא במסכך גפנו וכו' דהתם אמר ר' אלעזר (התם) הואיל דאין התבואה נאסרת שאינה שלו אין הענבים נאסרים אע"פ שהן שלו, אבל מסכך גפן חבירו וכו' כולי עלמא מודו דהואיל ונאסרה התבואה מחמת הגפנים דאדם אוסר את שלו נאסרו גם הענבים. ונראה לי הטעם דאפילו למאן דאמר לא נאסרת התבואה שאינה שלו מודה הוא בגפנים דנאסרו אע"פ שאינם שלו דבתבואה לא עשה בה מעשה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה, אבל הגפנים שאינם שלו שעשה בהן מעשה שסיככן נאסרין במעשה, והכי נמי אמרינן בפ"ב דחולין [מ'.] אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אפילו כל דהו אסרה. ומסכך גפן חבירו על גבי תבואתו של חבירו הואיל ואינם שלו לא זה ולא זה אינן נאסרין והכי איתא התם. והא דאמרינן נאסרין בתוספת גידולין בין מסכך גפנו בין מעביר עציץ נקוב בכרם, כגון שהיו בשדה הנסכך או בעציץ קצ"ט שיבולין והוסיפו שיבולת אחת, או שהיו בכל שיבולת קצ"ט גרעינין והוסיף גרעין בכל שיבולת או שהוסיף יותר הוי התוספת איסור ואין ההיתר שהיה בו מתחילה מבטלו דאין כלאי הכרם בטילין אלא במאתים של היתר ואין כאן מאתים בהיתר, אבל אם בהיתר מאתים כאיסור מבטלו ומדרבנן הוא, דמדאורייתא חד בתרי בטל בין תרומה בין כלאי הכרם, אבל רבנן החמירו על שניהם ואמרו תרומה במאה וכלאי הכרם במאתים, ואסמכוה אקרא דמכל חלבו את מקדשו ממנו דכתב [במדבר י"ח] בתרומת מעשר שהוא אחד ממאה וקאמר שאם נפל חלבו המופרש לתוכו לתוך צ"ט של חולין שנפרש מהן מקדשו אבל נפל לתוך מאה של חולין [אינו] מקדשו, וכלאי הכרם גמרי מתרומה, תרומה שלא כפל את איסורה דמותרת בהנאה לישראל כדתנן [עירובין כ"ו:] מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אוסרת בק', כלאים שכפל איסורן שאסורין בהנאה ניכפול את העלאתן דלא ליבטלו אלא במאתים, והכי איתא בסיפרי בפרשת ויקח קרח. ולדברי המפרש כי ר' יאשיה לית ליה איסור כלאים מדאורייתא אלא במפולת יד המלאה והזרע, דרבא [פסחים כ"ה.] מאי עביד ליה ר' יאשיה, ותו כולהו משניות שהזכרנו ושלא הזכרנו דמשנת כלאים שנוייות דמיירו בזריעה בכרם דמקדשי מי נימא דכולהו דלא כר' יאשיה אם כן לא לישתמיט דלא ליפלוג ר' יאשיה בחד מנהון. ואם תאמר כולהו בכלאים דרבנן מיירו ולהכי לא פליג ר' יאשיה, לא מצית אמרת דמדתנן בהו לשון קידוש לישנא דקרא ש"מ בכלאים דאורייתא קמיירו. ונראין דבריי כי ר' יאשיה לא אמר אלא לחייבו על הזריעה מלקות כאשר פירשתי, אבל כלאים מיהוי הוו ואתו כולהו מתניתי נמי אליביה. ברוך המלמד בינה אשר נחני בדרך אמת בביאור שמועה זו, וכי שכיבנא תדברנה שפתי ונפיק ר' יאשיה לוותי דמתריצנא מתנייתא אליביה. והא דתניא מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו לגדור, לבעל הכרם כי המחיצה שלו הוא כי דרך בני אדם לעשות מחיצה לכרם ולא לשדה. והא דקתני אומרים לו גדור, משום סיפא דקתני וחייב באחריותו וצריך להתרות בו ולומר לו גדור עד שלא תוסיף ותתקדש תבואת חבירו שאם לא יתרו בו יאמר לא ידעתי. נתייאש ולא גדרה והוסיפה התבואה והענבים נעשו כפול הרי זה קידש, והוא הדין אמרינן דלא יאמרו לו דמתקדש, אבל לא היה מחייב דמאי עביד דליקנסיה, אבל מסכך לא בעי התראה דקאי עביד בידים. ור' יוסי ור' שמעון דאמרי התם אין אדם אוסר דבר וכו', הכא מודו דהא מאיליהן נאסרו דנפרצה מאיליה משמע והוו כאילו עלו מאיליהן דאסרינן, ולהכי לא איפליגי עלה, אבל פרצה הוא הוי כמסכך ופליגי. ועיקר כלאים דאורייתא הוא עירובין כתרגומו, הילכך כל היכא דמיערבי הוי כלאים בהשרשה ובתוספת, אבל לענין חיוב מלקות פליגי ר' יאשיה ור' יונתן בזריעה וקיום.
